יום חמישי, 6 בינואר 2011

סוף

יומרה

יש בך צורך,
להיות הפנטזיה של כולם.

את יוצרת עולמות שונים,
בונה סביב כל אחד את העולם,
בו את תהיי הפנטזיה שלו.
והעולם שלך,
היפה והשברירי,
נשאר נטוש,
כי מתישהו נמאס לך להיות בו לבד.

וככה את הולכת לאיבוד,
על גשר לשום מקום,
שנבנה רגע לפני כל צעד,
ונשרף רגע אחריו,
יוצרת ומחריבה עולמות סביבך,
ובוכה.

ורגע לפני שהעולם שלי נחרב,
או אולי רגע אחרי,
אני מנופף לך.
רואה?

הטחה

את כל הזמן שאלת,
מה אני רוצה.
כאילו אני לא יודע.
כאילו לרצות במקום מישהו אחר
זה לא לרצות.

היו שם כמה רגעים אמיתיים,
אני כמעט בטוח.
נגיעות חטופות,
שהעונג שבהן מתחוור
רק אחרי שהן נגמרות.

אני מבין עכשיו
למה אני לא צריך טיפול,
ולמה אני מפחיד.
תזדיינו כולכם.
שבעתי מהמלתחה שלי,
מלאה בי בצבעים שונים.
אני אתפשט מתי שאני רוצה.
תקראו לי סוטה,
או מיוחד, ואז סוטה מאחורי הגב.
לא אכפת לי.

אם הייתי חושב שאת יכולה להתפשט,
הייתי מזמין אותך.
בעצם כבר הזמנתי.
וחליפת לטקס בצבע גוף זה לא נחשב.
זה סתם.

הסתגלות

אני מתענג על הזיכרון,
שמרפרף בשולי המחשבות שלי.
אני מרפרף בו בחזרה ומחייך.
רפרפת זו גם מילה מצחיקה,
אבל את כבר לא תדעי.
זה קצת פחות כואב.

פעם ביקשת שאני אציל אותך.
את לא צריכה הצלה.
וגם לא אני.
ומבעד למיצגי המסכנות שלנו,
מבצבצת יחידאות פרועה,
בלתי נשלטת,
אכזרית.

אני מפסיק עכשיו.
ובגלל שלמילים ולכתיבה
יש מטרות הפוכות,
אני אכתוב לך
מילים שאף אחד אחר לא יבין.

אני אוהב אותך.
ביי.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה